44 שנים לאיחוד ירושלים, הן בהחלט תקופה לא מבוטלת, כדי להעריך מה אירע בארבעה עשורים בירושלים. אמנם ירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר בישראל מבחינה דמוגרפית וגיאוגרפית, אך עדיין היא נשארה עיר "קטנה" וידידותית. נראה לי שזו העיר היחידה בעולם שמספר תושביה כ-800 אלף נפש, אך כאשר מסתובבים בשוק, במדרחוב או בכל מקום אחר, נפגשים עם כל כך הרבה אנשים מוכרים, עוצרים, שואלים לשלום המשפחה ונפרדים לשלום, וכך זה חוזר על עצמו.

בנושא היחסים בין תושבי מערב העיר לערבים במזרח העיר – הכל עומד על תילו – כל אחד חי בפינתו ובחיק משפחתו, לא נרקמו מערכות יחסים סדירות בין יהודים וערבים משני חלקי העיר, ולמעט הסיורים של תיירות פנים במרכזי הקניות בעיר העתיקה, שום דבר לא השתנה. יתרה מכך, רוב תושבי מזרח ירושלים אינם דוברים וכותבים עברית, מצידם זו התעלמות מוחלטת מהעירייה וממוסדות השלטון. אני לא צופה שבדור הבא יחול שינוי בתפיסה זו.

אכן, בשנת 1967 כבשנו את מזרח ירושלים ו"השכר" שלנו הוא בניית שכונות חדשות על אדמה שכבשנו כדין, וגם זה עניין חשוב לדמוגרפיה הירושלמית. עם זאת, בל נטעה – ערבים ממזרח ירושלים רוכשים בתי מגורים בשכונות ירושלמיות, אך אף יהודי לא רכש אדמה או בית מגורים במזרח העיר, למעט תמהונים בודדים שמתגוריים בשכירות. אמנם ירושלים אוחדה , אך בפועל הלב היהודי והחינוך שקיבלנו מחייב אותנו לכבד את שכנינו, מאידך מותיר פער תהומי, בעיקר מצידם, לא להתקרב ולא לספוג את תרבות הארץ והעיר בה הם חיים ובונים את עתיד משפחותיהם.

ירושלים היא ללא ספק אבן שואבת ליהודים להגיע אליה, לנשום את האווירה, ללטף את אבניה, לטייל ברחובותיה ולטעום מטעמיה, אך לא רבים קובעים בה את מגוריהם. למרות שעיריית ירושלים ומשרד הקליטה עושים מאמצים לקלוט את יהודי חו"ל שמגיעים לעיר, הרי שמחירי הדירות הגבוהים אינם מאפשרים לזוגות צעירים רבים להשתלב כתושבי קבע בעיר.

מבחינה תרבותית ירושלים התפתחה באופן שלא הייתה מעולם ונערכים בה בתקופות החגים ובחודשי הקיץ מאות אירועים לכל הגילאים ורבבות משפחות מוצאות עצמן מתלבטות באיזה אירוע יבחרו, מה שמעיד על שינוי דרסטי בחיי התרבות והבילוי של תושבי העיר.

לבני עירי, תושבי ירושלים, מגיע כל טוב משמני הארץ, כל הברכות ומלוא חופניים של הצלחה בכל מעשיכם. חג שמח ושאו ברכה ידידותית, חמה וכנה לארבעים וארבע השנים הבאות.